בן יעקב-אריה והרייט. נולד ביום כ"א בתשרי תש"ח (5.10.1947) בעיר לבובקפוזננסקי אשר בפולין. סבו (מצד אביו) מתייחס למשפחת הרב הגאון רב יום-טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב" וסבתא שלו - לרב פינחס מקוריץ. אביו, היחיד שנשאר בחיים מכל משפחתו הענפה בעיירתו הקטנה, השתתף במלחמת העולם השנייה בשירות הפרטיזנים שביערות פולסיה והוצנח מאחורי הקווים של הגרמנים בסביבות לובלין, ביצע מעשי חבלה רבים, שעליהם קיבל אותות הצטיינות, והגיע עד ברלין כסייר ראשי של צבאות ז'וקוב. גם דויד (אחי אביו) נפל בשירות הפרטיזנים בווהולין וביום שהגיע ארנון למצוות צורף אליו שם דודו: דויד. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1960. ארנון נתקבל לכיתה ו' של בית הספר היסודי בנוה עוז (ליד פתח תקוה). על קשיי השפה החדשה התגבר ובמרוצת הזמן נמנה עם התלמידים המצטיינים בלימודיהם ואף בספורט. לאחר שסיים את לימודיו שם למד שנתיים בבית הספר התיכון "אחד העם" בפתח תקוה, אבל אז גמלה בלבו ההחלטה להתגייס לצה"ל. אך הוא לא נתקבל בגלל גילו (בן י"ז היה) והתחיל עובד בבנק למלאכה בתל אביב עד שהגיע יום גיוסו בנובמבר 1965 וארנון התנדב לחיל הצנחנים. פעם אמר לאמו: "אני יודע, כי זה אתגר קשה, אבל אני מקווה שאצליח". לא היה קץ לאושרו כשגמר קורס מ"כ. כעבור זמן מה סיים קורס קשר, אך כשלא מצא עניין בכך הוצע לו לעבור קורס בנהגות ואז צורף לסרן יחיאל אמסלם שחיפש נהג קשר, בעל תבונה ואומץ לב; שתי תכונות אלו מצא בארנון, אשר נפל יחד איתו ביום אחד. כל שעה פנויה אהב לבלות בחיק המשפחה, בשיחות עם סבא וסבתא (אשר מקרוב עלו לארץ) לשמוע מהם על התלאות שעברו עליהם במלחמת העולם השניה, עם אביו הפרטיזן לשעבר ועם אחיו ואחותו הצעירים ממנו. אהבתו להוריו היתה גדולה מאד ותמיד התאמץ להרגיעם. מלחמת ששת הימים פרצה בהיותו בשירות חובה; גם אביו וגם אחיו היו מגוייסים. ברשימת תולדותיו (שנכתבה על ידי אמו) משולבים זכרונות על ארנון - ובין השאר היא מספרת כי ביום 4 ביוני, בשעות המאוחרות של אחר הצהרים, טלפן ארנון הביתה ודבריו מלאי התלהבות ואהבת המולדת; בשטף דיבורו אמר לה שלא תדאג, יקרה אשר יקרה. "אל תבכי! היי אמיצה!" אמר לה; ובהמשך הדברים ביקש אותה: "אנא, הגידי לי עוד מלה טובה, עוד איזו מלה של חיבה. אני כה אוהב אותך, את כולכם, אמאל'ה, את שומעת אותי?" - ולמחרת, ביום כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), הוא היום הראשון לקרבות, נפל בקרב שנערך במוצב דרג' בסביבות עזה לצד מפקדו, יחיאל אמסלם. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. בכרך ד' של "גוילי אש" ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.